השמאל

אין זה סוד שהביקוש לספרים נמוך, וכמו ששלמה זנד כותב בעצמו, השיח העוסק בתיאוריה פוליטית כמעט ולא קיים בארץ. ובכל זאת, למי שעדיין בוחר לקרוא ספרים ולחשוב על דרכים אחרות שבהן אנו יכולים לחיות ייהנה מאוד מישראל-פלסטין: פדרציה או אפרטהייד? זנד מצליח ללכת על הגבול הדק שבין ספר היסטוריה אקדמי (סימוכין, הגדרות ומונחים) וספר כיף לקריאה. בנוסף לכך, הקריאה בו תכיר למרבית הקוראים (ככל הנראה כולם מלבד היסטוריונים של הציונות) רעיונות, הוגים ודמויות שעד כה נותרו בגדר שמות רחובות. ולבסוף, בתקופה כה נוראה, נחמד לקרוא על ימים עברו ולדמיין את אלו שיכולים להתממש.

לאחר שבספריו הקודמים זנד עסק בהיבטים של יהדות והתנועה הלאומית היהודית (הציונות), בספר זה הוא פונה לחקור את ההיסטוריה של זרמים שונים בתוך הציונות. זנד, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מחזיק בעמדות שממקמות אותו בבירור בשמאל הפוליטי. עד לאחרונה הוא הגדיר את עמדותיו כפרגמטיות ותמך בפתרון שתי המדינות. אולם, בישראל-פלסטין: פדרציה או אפרטהייד? הוא חושף שעמדתו השתנתה. לצד הסקירה ההיסטורית המקיפה שהוא מציג, הוא פורס טיעון פוליטי לטובת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורת פדרציה. בראייתו, זהו הפתרון היחיד שמאפשר ריבונות משותפת מבלי לפגוע בזכותו של אף אחד מהעמים להגדרה עצמית.

זנד כותב בבירור: ״מכל נקודת מבט, נראה כי פדרציה דו-לאומית היא פתרון ריאלי והומני יותר מפתרון שתי-המדינות״ (עמוד 205). במקביל, זנד מכיר בביקורת המוצגת נגד רעיון הפדרציה, בפרט בטענה שהוא ״לא ריאלי״, ובאתגרים החמורים שמולם ניצב המזרח התיכון כיום. בהקדמה לספר, הוא כותב, ״נראה כי האזור נידון לעבור מספר קטסטרופות לפני שתבונה, שוויון וצדק יוכלו להשתרש בו״. ובכל זאת, בהתייחסותו לפדרציה יהודית-פלסטינית, זנד מזכיר את דברי חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: ״אם תרצו, אין זו אגדה״ (עמוד xii).

ישראל-פלסטין: פדרציה או אפרטהייד? מתמקד ברעיונות פוליטיים דו-לאומיים מאת הוגים יהודים. הוא מתחיל עם דמויות בולטות מראשית הציונות, כמו אחד העם, ממשיך לרוויזיוניסטים, בפרט ז׳בוטינסטי, עובר למרקסיסטים ולבסוף מגיע אף להוגים בני זמננו. בעוד ישנם ספרים אחרים העוסקים ברעיונות דו-לאומיים בציונות (למשל, מעבר למדינת הלאום מאת דמיטרי שומסקי), תרומתו הייחודית של זנד כפולה: ראשית, הוא מצליח לנתח את העבר, הווה והעתיד גם יחד; שנית, הוא חורג מהמסגרת היהודית-ישראלית הרגילה ומביא לדיון גם קולות פלסטיניים.

כך, בפרק השמיני לספר, ״1967: ארץ שיש לחלוק או לאחד?״, זנד מנתח את השיח הפוליטי על חלופות לפתרון שתי המדינות. הוא מזכיר קולות בולטים התומכים בפתרון דו-לאומי כמו פיטר ביינרט, אילן פפה, אברום בורג, ועמרי בהם. כסופר-היסטוריון, זנד מיישם את כישורי הניתוח ההיסטוריים שלו גם לדיון הפוליטי העכשווי – כמעט כמי שכותב היסטוריה בזמן אמת. מעבר לכך, בהינתן שזנד תומך בעצמו בפתרון דו-לאומי, הפרק הזה חכם מבחינה פוליטית, שכן הוא מאפשר לו להכווין את הקוראים ולהשפיע עליהם מבחינה פוליטית.

כמו כן, בפרק התשיעי, ״לא ניתן למחוא כפיים עם יד אחת״, זנד עוסק בדיון הפלסטיני על פתרונות מדיניים וגרסאות שונות של פתרון המדינה האחת. כחלק מכך, הוא דן ברעיונותיהם של אדוארד סעיד, פאוזי דרוויש אל-חוסייני, למה אבו-עדה ואחרים. זנד מסביר כי ״מעטים מאוד הקולות הערביים שביטאו רצון להשתלב בקיום פדרטיבי״. לדבריו, זאת מהסיבה הפשוטה שהאוכלוסייה הערבית הייתה הרוב ולא ראתה סיבה להתפשר עם ״הקולוניאליסטים שבאו להתיישב ברצועת אדמה צרה שבה חיו קרוב למיליון איש״ (עמוד 162). זנד מבהיר לאורך הפרק כי ללא התייחסות למחשבה הפוליטית הערבית-פלסטינית, לא ניתן לנהל דיון אמיתי על פתרונות פוליטיים.

לאחר תשעה פרקים על הוגים מהעבר והווה, הפרק העשירי – ״חלופות: אפרטהייד? טרנספר? או פשרה דו-לאומית?״ – כולל את טיעונו הפוליטי של זנד. ניתן לראות את הפרק הזה כשיאו הפרויקט הפוליטי של זנד, המתבסס על תפיסתו את הלאומיות היהודית, המציאות הפוליטי הנוכחי, ותפיסתו המוסרית.

בפרק זה זנד מתבטא נגד השליטה הישראלים בשטחים הכבושים, אותה הוא מגדיר כאפרטהייד, ומתאר את הגורמים שהובילו להמשך מצב זה (עמודים 190-185). משם הוא ממשיך לעסוק במה שהוא מכנה ״האופציה הסודית״, טרנספר (טיהור אתני) של האוכלוסייה המקומית (עמודים 196-193). אחר כל הוא עוסק בפתרון שתי-המדינות, ״האופציה הדמיונית״, שהיא ״נאיביות במקרה הטוב״; קונפדרציה, ״אשליה נוספת״; מדינת כל-אזרחיה, ״פתרון שאינו מבטא בצורה מוסדית את הייחוד התרבותי והלאומי של אף אחד מהצדדים״; ופתרון דו-לאומי, כלומר פדרציה של שתי ישויות או יותר, שהוא הפתרון שעליו זנד ממליץ (עמודים 199-196).

על פני עמודים אלה, זנד מציג סוקר במהירות ובדעתנות את החלופות העיקריות בהגות הפוליטיות בת זמננו. עם זאת, חבל שאינו התייחס במפורש לשינוי שחל בדעתו, מתמיכה בפתרון שתי-המדינות לתמיכה בפדרציה. הקורא הדקדקן יכול להבין שהשינוי נובע, לפחות באופן חלקי, מניתוח פוליטי פרגמטי. בעבר זנד תמך בפתרון שתי-המדינות משום שחשב שזהו הפתרון הסביר ביותר, וכיום הוא מאמין שהפדרציה היא הפתרון הריאלי (עמוד 205).

ובכל זאת, זנד מסכם, ״תקוות להגשמה הדרגתית של חזון מתון אינן נראות סבירות באווירה העוינת הנוכחית״. הוא מוסיף כי הקמת פדרציה ״אפשרית רק כאשר שתי הקהילות, על אף הפערים התרבותיים והכלכליים, יוכלו לראות מעבר לעבר רווי העימותים ולניגוד האינטרסים, ולבקש לחזק את יחסי האמון והסולידריות ביניהן״. זנד מאמין שמצב כזה מתרחש רק כאשר שתי הקהילות מבינות ״שאין ברירה אחרת״ (עמוד 199).

בתוך השיח המתמשך על פתרון פדרלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרו של זנד ממלא חלל אינטלקטואלי חשוב. ניתן לראות אותו כספר הנמצא בין ספרו של שומסקי, מעבר למדינת הלאום, שבוחן את תפיסותיהם של ההוגים הציונים הראשונים, ובין אלו שדנים בהתפתחויות עכשוויות ומציעים חזון חדש, כמו רפובליקת חיפה של עמרי בהם.

למרות שהספר נטוע בהיסטוריה, זנד לא מתעלם מהמלחמה המתמשכת בעזה. הוא דן בה בעיקר בהקדמה ובאחרית הדבר. בהקדמה הוא כותב כי ״הטבח של ה-7 באוקטובר היה במובנים מסוימים תוצאה עקיפה של הנכבה״, ומוסיף כי ״שורשי השנאה של הפלסטינים והסכסוך המדמם וארוך השנים נעוצים בשנת 1948״. לכן, הוא שואל, ״האם מדינת יהודית בלעדית במזרח התיכון יכולה בכלל להיות בטוחה?״ (עמוד x).

עד לאחרית הדבר זנד עונה על השאלה. לאחר ניתוח היסטורי-פוליטי, ולאור המלחמה בעזה, הוא כותב כי ״מכל נקודת מבט, פדרציה דו-לאומית נראית פתרון ריאלי והומני יותר משתי-מדינות״. ויחד עם זאת, הוא מדגיש כי ״כל פתרון – גם אם פגום או לא מושלם – שיכול להפחית את האלימות בעזה או בגדה, לסיים את שלטון האפרטהייד ולקדם ולו מידה קטנה של שוויון שין שני העמים – ראוי לתמיכה״ (עמוד 205).

יחד עם זאת, זנד קורא לקוראיו ״להתכונן״ להמשך האלימות, שכן בראייתו לא ניתן לשבור את האינרציה של מעגל הדמים בעת הנוכחית. כחלק מכך, ספרו נמנע מדיון מפורט על האופן שבו ניתן לממש את רעיון הפדרציה או את מידת התמיכה בו בציבור הישראלי או הפלסטיני. אך, אולי אין זה הוגן לדרוש מספר אחד להסביר את העבר בצורה טובה, וגם להוביל אותנו אל העתיד.

לאור כל זאת, ישראל-פלסטין: פדרציה או אפרטהייד? הוא ספר מצוין למתעניינים בהיסטוריה ובמחשבה על פתרונות מדיניים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא דעתני ומוביל למסקנה מסוימת (שהיא דעתו של זנד‎, פדרציה), אך קוראים ביקורתיים יוכלו לגבש עמדה עצמאית ולהפיק ממנו רבות. ובעיקר, באקלים הפוליטי המדכא בו אנו חיים, האופטימיות הזהירה של זנד – הנטועה באמרה ״אם תרצו, אין זו אגדה״ – היא משב רוח מרענן.