השמאל

השאלה האם הספר ״ג׳נוסייד בעזה״ מומלץ מורכבת יותר מכן או לא. מצד אחד, הוא ללא ספק ספר מעניין ונגיש שיחדש לרוב קוראיו בנוגע להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מהצד השני, מדובר בספר די חזרתי שטענותיו לא עודכנו לקראת הפרסום, ולכן נראה שהוא מתייחס להווה ולעתיד על בסיס מידע לא עדכני לחלוטין. אם כך, המלצתי צריכה סייג. מי ששואף למצוא ספר מצוין, עדכני וחד בנוגע למלחמה בעזה ולמצב הנוכחי בסכסוך ככל הנראה יתאכזב במידה מה. אבל, מי שמעוניין לקרוא את דעותיו ותובנותיו של פרופסור בכיר בנוגע למלחמה ולתהליכים ההיסטוריים שהובילו אליה, גם אם אינן פרוסות באופן המדויק או העדכני ביותר, לא יתחרט על השקעת זמנו בקריאת ספרו של שליים.

ג׳נוסייד בעזה (פורסם באנגלית תחת הכותבת, Genocide in Gaza) הוא ספרו השמיני של אבי שליים, נבחר כספר השנה של Times Literary Supplement  לשנת 2024, והוא מהווה, במובנים רבים, שיא של עשרות שנות מחקר ופרשנות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שליים נולד בבגדאד, עלה עם משפחתו ארצה ואחרי שירות בצה״ל עבר לבריטניה. הוא אחד מ"ההיסטוריונים החדשים", הידועים בגישתם הביקורתית לציונות, יחד עם דמויות כמו בני מוריס ואילן פפה, וכיום הוא פרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד. לאורך השנים, שליים התמקד בהיסטוריה של הציונות, מדינת ישראל והיחסים בין ישראל לירדן.

שליים הוא היסטוריון מוערך אשר מפרסם באופן קבוע את דעותיו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא צבר קהל עוקבים רחב החוצה קבוצות גיל; ישנם את קוראי ספריו מחד גיסא, וצופי סרטוניו ברשתות החברתיות, מאידך גיסא. לכן, סביר להניח שג׳נוסייד בעזה, שפורסם למעלה משנה לאחר פרוץ המלחמה, ייקרא על ידי רבים וייחשב לקול סמכותי ביחס למלחמה המתמשכת.

כשמו כן הוא – הספר מציג עמדות חדות וברורות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל, ומלחמה בעזה בפרט. לדברי שליים, הספר הוא "תרומה אישית צנועה למאבק בפשיזם הציוני ולמאבק למען צדק עבור העם הפלסטיני הסובל זה זמן רב". מטרתו היא להציג את המלחמה הנוכחית בהקשרה ההיסטורי הרלוונטי, אשר כולל את ההיסטוריה של הציונות ושל מדינת ישראל, מלחמות קודמות בעזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית ובריטניה.

שליים מאמין כי "תפקיד ההיסטוריון הוא לא לתעד, אלא להעריך", וגישה זו ניכרת לאורך הספר. הדוגמה הבולטת והחשובה ביותר לגישה זו היא השימוש במילה ״רצח עם״ (genocide). שליים הכריע (או העריך) באופן שלא משתמע לשתי פנים בנוגע לפעולות ישראל בעזה מבלי לחכות להכרעת בית הדין הבינלאומי בהאג (ICJ). זוהי, כמובן, זכותו של שליים והוא לא לבד בהכרעת פעולות ישראל כרצח עם. אך יחד עם זאת, נחרצות כותרת הספר בוודאי תשפיע על אופי רוכשיו, כאשר חלק יחוו אותה כמשב רוח רענן, ואחרים כמכה בבטן.

הספר כולל אחד-עשר פרקים ופרוש על פני כמעט 400 עמודים. הוא סוקר היבטים שונים של הסכסוך היהודי-ערבי והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומציג שלוש טענות עיקריות. הטענה הראשונה של שליים, המבוססת בעיקר על ההיסטוריה הנוגעת ליחסי התנועה הציונית ובריטניה, היא שהתנועה הציונית – ולכן גם מדינת ישראל – היא פרויקט קולוניאליסטי-מתיישב מראשיתה.

הטענה השנייה היא שישראל מהווה מכשול לשלום לאורך כל שנות קיומה, משתי סיבות עיקריות: מצד אחד, ההתנחלויות בגדה המערבית – ששליים מכנה "קולוניות" – מונעות את הקמתה של מדינה פלסטינית; מצד שני, כל מנהיגי ישראל ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב וללא כוונה אמיתית לפשרה. בהמשך לכך, ישראל אימצה מדיניות של "הפרד ומשול" כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית, שכוללת את החלשת הרשות הפלסטינית ואת חיזוק חמאס. שליים מצטט את ראש הממשלה נתניהו באומרו: "כל מי שרוצה לסכל הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק ובהעברת כספים לחמאס" (עמוד 133).

לבסוף, הטענה השלישית היא שהטיהור האתני של פלסטין איננו אירוע חד-פעמי שהסתיים במלחמת 1948 (הנכבה), אלא תהליך מתמשך. לשיטתו של שליים, מדובר בהמשך ישיר לאופייה הקולוניאליסטי של ישראל. עם זאת, לדבריו, במלחמה הנוכחית חל שינוי מהותי: "החדש במלחמה הנוכחית בעזה הוא שהקולוניאליזם הציוני עבר מטיהור אתני לסף של רצח עם" (עמוד 142). את השינוי הזה ואת השלכותיו מסביר שליים בספרו.

ג׳נוסייד בעזה מבוסס על עשרות שנות מחקר וכתיבה של שליים על הסכסוך. זהו אוסף מאמרים שנכתבו בין השנים 2009 ל-2024, חמישה מהם פורסמו עוד לפני פרוץ המלחמה הנוכחית. סגנון הפרקים משתנה – חלקם אקדמיים וכוללים מקורות רבים, ואחרים דומים יותר למאמרי דעה ולעיתים כמעט ואינם מציינים מקורות מידע.

למשל, הפרקים "בריטניה והנכבה: היסטוריה של בגידה", "כל מה שנשאר" ו"אור ירוק לרצח עם: ג'ו ביידן והמלחמה בעזה" אינם כוללים ולו מקור אחד. ניתן להבין מדוע מאמרים שנכתבו לכלי תקשורת כלליים אינם כוללים מקורות, אך מאחר שהובאו לספר – פורמט המאפשר זאת – חבל ששליים לא עדכן אותם.

יחד עם זאת, קריאה בספר מספקת תובנות חדשות רבות, שגם קוראים הבקיאים בסכסוך עשויים לגלות לראשונה. למשל, פרטים על שיחות דיפלומטיות שהתקיימו בעבר בין ישראל לחמאס בתיווך המלך הירדני ודיפלומטים מערביים. אך, עקב מבנה הספר כאוסף מאמרים שנכתבו בזמנים שונים, הוא כולל חזרתיות די משמעותית. ישנן אנקדוטות ופסקאות שמופיעות כמה פעמים – לפעמים מילה במילה. לדוגמה, האנקדוטה המתחילה ב"גנרלים ישראלים מדברים על הפלישות החוזרות לעזה כ'כיסוח הדשא'" מופיעה לפחות ארבע פעמים (עמודים 109, 164, 207 ו-230).

בנוסף, מכיוון שחלק מהפרקים נכתבו לפני שנים רבות, הם מרגישים מנותקים במידת מה מהמציאות הנוכחית בעזה. שליים היה יכול למנוע זאת על ידי עדכון המאמרים למצב היום. לדוגמה, פרק כמו "Sabotaging a Ceasefire" (חבלה בהפסקת אש), שנכתב ב-2019, מציג את החלטתה של ישראל לשבור את הפסקת האש ב-2008 ולפתוח במלחמה. צירוף פרק זה לספר ללא עדכון עלול לבלבל את הקורא לגבי הרלוונטיות שלו, ואף לרמוז שדברים דומים מתרחשים כיום ללא נימוק או הוכחה. עדכון הפרקים באופן זה אינו בהכרח סיוג או החלשת טענותיו, אלה יכול להיות הסבר קצר על השינויים שהתרחשו במציאות, האופן שאירועי עבר משפיעים על ההווה, ואיפה שצריך הבהרה שפג תוקפה של מסקנה זו או אחרת.

הפרק הבעייתי ביותר בהקשר זה הוא האחרון, ״The Two-State Solution: Illusion and Reality״ (פתרון שתי המדינות: אשליה ומציאות) אשר נכתב ב-2021. הוא מסתיים כך: "אם מבינים, כפי שאני מבין, ששורש הבעיה הוא אופייה של מדינת ישראל כמדינת עליונות-יהודית, אזי סיום הכיבוש אינו מספיק; גם ישראל צריכה דה-קולוניזציה… התקווה הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בן מאה השנים בין יהודים לפלסטינים אינה בחלוקת פלסטין, אלא בבניית מדינה דמוקרטית אחת מהנהר ועד הים, עם שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת או מוצא" (עמודים 362–363).

בעוד זו, כמובן, מסקנה לגיטימית, סיום החלק הטיעוני של הספר במסקנה בת כמה שנים מעלה את השאלה – האם דבר לא השתנה מאז? שליים עצמו עונה על כך בשלילה. עזה הרוסה, כמעט שני מיליון איש נעקרו מבתיהם, בגדה המערבית חלה הסלמה משמעותית, והשנאה והזעם בשני הצדדים בעיצומם. לכן, נותרת שאלה פתוחה: אם העובדות השתנו באופן כה דרמטי – כיצד נותר הפתרון בדיוק כפי שהיה?

חרף החסרונות הבולטים הללו, ג׳נוסייד בעזה הוא ספר אקטואלי, מעניין ומעוצב היטב. רוב הקוראים ילמדו ממנו משהו חדש על העבר וההווה של הסכסוך, והעימות עם דעה כה נחרצת עשוי לסייע בגיבוש עמדות עצמאיות. בנוסף, קוראים שאינם חוקרים אקדמאיים כנראה לא יוטרדו מהיעדר מקורות וסימוכין, במיוחד לאור מעמדו של שליים כפרופסור מפורסם מאוניברסיטת אוקספורד. ובכן, לחוקרים ולקוראים שמחפשים טיעון אקדמי מגובה היטב, אני ממליץ להתמקד בפרקים ספציפיים. במיוחד מומלץ הפרק התשיעי, ״Israel’s Road to Genocide״ (דרכה של ישראל לרצח עם), שנכתב יחד עם ג'יימי סטרן-ויינר, וכולל את טענותיו המרכזיות של שליים בצורה המפותחת ביותר.